קבלת ערעור על החלטת רשם הוצל"פ לשחרור חייב כנגד הפקדת סכום חלקי קטן מחיוב במזונות קטינים

1.       בפני ערעור על החלטת כב' ראש ההוצל"פ מיום 2/9/13 במסגרתו הורתה כב' הרשמת על שחרור החייב (להלן "החייב" או "המשיב") כנגד הפקדת סך מיידי של 1,000 ש"ח (או מאסר יומיים תמורתו) וכן הפקדת סך נוסף של 500 ש"ח תוך 18 ימים לאחר מכן.

2.       המשיב לא הגיש תגובה לערעור. הואיל וממילא הסעד בערעור הנו בגדר הנחייה לעתיד, איני רואה להמתין עוד.

3.       א.      בקצירת האומר- עסקינן בחיוב בגין מזונות קטינים, כשחוב העבר, אליבא כתב הערעור, עומד על כ- 24,000 ש"ח.

          ב.       כעולה מכתב הערעור, כנגד החייב הוצאה כבר בעבר פקודת מאסר, והוא הובא ביום 6/5/13 בפני כב' הרשמת XXX; כב' הרשמת XXX הורתה על שחרור החייב כנגד הפקדת סך מיידי של 1,000 ש"ח והפקדת סך נוסף של 2,000 ש"ח 10  ימים לאחר מכן.

          ג.       המערערת (להלן "המערערת" או "הזוכה") מציינת כי הסך המיידי לשחרור החייב שולם בחודש מאי אך החייב לא טרח להשלים התנאי לביטול הפקודה, היינו הסך הנוסף של 2,000 ש"ח. המערערת טרחה והודיעה בתיק ההוצל"פ כי החייב לא הפקיד הסך האמור (ראה החלטה מיום 2/7/13) ועל יסוד זאת ניתן היתר להוצאת פקודת מאסר נוספת.

          ד.       המערערת הוציאה פקודת מאסר ע"ס כ- 5,000 ש"ח; עם הוצאת פקודת המאסר הנוספת, נעצר החייב והובא בפני כב' הרשמת XXX; כב' הרשמת ציינה כי הזוכה קיבלה כספים מהמל"ל, וכן כספים מעיקול משכורת, וחקרה החייב בגין הכנסותיו והוצאותיו; על יסוד זאת הורתה כב' הרשמת כי החייב ישוחרר כנגד תשלום סך של 1,000 ש"ח באופן מיידי וסך נדחה של 500 ש"ח; החלטה זו היא ביסוד הערעור

המסגרת הנורמטיבית

4.       לגבי המתווה הנורמטיבי- ברי לחלוטין כי עסקינן בפעולת גביה קיצונית- פקודת מאסר; ניתן לומר כי אמצעי קיצון זה בר שימוש בזהירות, ורק בכלות הקיצין, לאור שעסקינן בשלילת חירות, לצורך גביית חוב כספי. ראה למשל לעניין זה רצ"פ (ת"א) 1046/09; כמובן ראה-  בג"צ 5304/92 פרח 1992 סיוע לנפגעי חוקים נ' שר המשפטים ואח' , פ"ד מז (4) 715, 759.

5.       כנגד חירות החייב עומד האינטרס להבטיח אכיפה וגבייה יעילות, כשמטרת המאסר הנה "לכפייה ולא לענישה", ובהיעדר דרך חילופית (בר אופיר, מהדורה 7, עמ' 461-462 ). יעילות אכיפה הנה אינטרס ציבורי כלפי כלל מערכת המשפט, ואינטרס פרטי ביחס לזוכה הקונקרטי אשר זכה בדינו.

6.       זאת יש להדגיש- מקום בו עסקינן בתיק מזונות, ראה המחוקק ליתן מעמד בכורה לסיפוק צרכי הזכאים למזונות, וקבע כי גם חירות חייב נסוגה מפני ההכרח לספק הצרכים; משכך- תיקי המזונות נהנים מעדיפות בביצוע, וחלים לגביהם כללים מיוחדים; זוהי גם הסיבה לפיה סיווג חיוב כמזונות הנו בעל השפעה מהותית (ראה למשל לעניין זה- בר"ע 3269/96 טאקאש; תמ"ש 88372/97 ועוד). ראה במיוחד תמ"ש (ת"א) 17922/96.

7.       הייחוד של פסק המזונות אינו רק בהכרח בהגנה על טובת הקטינים (כנימוק ראשון במעלה) אלא גם בעובדה כי יכולתו של החייב נבחנה זה מכבר ע"י ערכאה שיפוטית, , והעובדה כי פסק מזונות בר דיון בעתיד בכפוף לתנאי של שינוי נסיבות מהותי (תמ"ש 88372/97 הנ"ל).

8.       עוד יש לזכור הכלל בערעורים על כב' ראש הוצל"פ- בית משפט זה לא יחליף בנקל שיקול הדעת בזה של הערכאה המבצעת, וכל עוד החלטת כב' ראש ההוצל"פ תעמוד במתחם הסבירות, ימשוך בית המשפט ידו מלהתערב.

היישום

9.       לאחר שעיינתי ושמתי לנגד עיני הכללים לעיל, החלטתי לקבל הערעור.

10.     דומני כי החלטת כב' הרשמת פוגעת בתכלית של יצירת אמון כלפי מערכת אכיפה, ואינה מיישמת ההנחיות המיוחדות לדיני המזונות.

11.     ראשית בפן הכללי- כאשר מערכת אכיפה מתנה ביטול הוראת מאסר שהיא עצמה הנפיקה, בתנאים כאלו ואחרים, לא יתכן כי מפר פקודת המאסר יצא נשכר מהפרת התנאי; צא ולמד- החייב לא קיים פסק דין למזונות; כתוצאה מכך נאסר; תנאי השחרור כללו הפקדה בסך דחוי של 2,000 ש"ח; הפקדה זו לא קויימה והחייב נאסר מחדש, בפקודה חדשה, גבוהה מהתנאי הדחוי .

12.     המשמעות של שחרור החייב בתנאי אשר הנו נמוך מהתנאי הדחוי, הנה מתן פרס למעוול; הנה עסקינן בחייב שלא טרח לקיים תנאי שחרור בסך של 2,000 ש"ח, ובגין אי קיום תנאי זה, מוצב לו תנאי שחרור נמוך יותר (בסך של 1,500 ש"ח אשר גם חלקו דחוי); באופן טבעי- הפחתת תנאי השחרור "מעודדת"  את החייב שלא לשלם פקודות המאסר, ומשכך פוגעת באמון הציבור ביעילות האכיפה.

13.     לא זו אף זו- כב' הרשמת ציינה כי בחנה יכולת החייב, הוצאותיו והכנסותיו; תוצאת בחינה זו אינה יכולה להיות איון החלטות קודמות, ועיקור ההחלטה השיפוטית מתוכן (כדי כך שסך השחרור נמוך מהחיוב השוטף!!!).

14.     הפסיקה ראתה להדגיש מעמד חיוב המזונות, וכבר נקבע כי אין צורך לבצע חקירות יכולת מחודשות לחייב מזונות, ואף למי שערב לחוב מזונות ( ראה לעניין זה תמ"ש 440/99). הפסיקה ביכרה מעמדו של הזכאי למזונות על פני החייב והדגישה כי בכגון דא האקוטיות בסיפוק הצרכים היא היא האינטרס הראשון במעלה.